<h1>ראבי"ה סימן תשנ"ז</h1>
<h2>דף כב.</h2>
מהו לכבות הדליקה ביום טוב משום איבוד ממון וסליקא שמעתא דלרבנן אסור ולרבי יהודה שרי. ואי איכא סכנת נפשות אפילו בשבת שרי. וראיתי בה פלוגתא דרברבתא. רבינו שב"ט כתב כל הני בעיות דבעי הכא ופשטו לאיסורא אין הלכה כמותן וכולהו שריין, דקיימא לן הלכה כרבי יהודה, כדמסקינן בפרק אין צדין. ומיהו גרסינן התם הלכה ואין מורין כן בגמרא דאין משחיזין, וכן משמע בפרק המביא הלכה אין גורפין את התנור, דתניא ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גרפו מותר, וכן מרביתהו דר' חייא נפל לה אריחא בתנורא וכו', ומדאמר רבא לשמעיה טווי לי בר אוזא ואיזדהר מחרוכא, משמע דהלכה כרבי יהודה, ובפרק אין צדין פסק נמי רש"י הכי כרבי יהודה במכשיר שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב. וכן בכבוי שהיא להנאת הגוף ולא שיתכוין לחוס על הנר ועל הבקעת. והא דפשטי הכא לאיסורא ובפרק אין צדין (פסק נמי רבינו שלמה) גרסינן אמר אביי קאמינא קמיה דמר וכו' עד קסבר הלכה ואין מורין כן, ומר היינו רבה, ואם כן על כרחך כרבי יהודה [סבירא ליה], פשט לאיסורא משום דאין מורין כן, ותו דבית הילל שרי להחם חמין לרגליו וכי היכי דשרי להבעיר אפילו להנאת חד אבר הוא הדין דשרי לכבות להנאתו, ומתוך שהותר לאוכל נפש הותר נמי להנאתו, כגון בישרא אגומרי ושלא [תתעשן הקדירה, ובפרק המביא כדי הלכה אין מלבנין הרעפים גרסינן ואם בשביל לאפות מותר, פירוש לכבות] להפיג חומם כדי שלא תשרף הפת ותאפה יפה, ורבינו אלפסי פליג וכתב כי קאמינא אנא לרבנן וכן (ל)רבה וכן אמימר כולהו דחי להא מתניתא ואוקמוה כרבי יהודה למימרא [דלאו] הילכתא הכי. ולי נראה דהלכה כרבי יהודה, כדמוכח בפרק אין צדין דאמרינן אמר ליה יהי רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי. ומיהו הלכה ואין מורין כן, כדמוכח התם. אבל מה שאמר הרב התם דרבה פשט לאיסורא משום שאין מורין כן לא יתכן, דלדבריו מאי האי דקאמר האי רבי יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן, הא איהו מפרש דלרבי יהודה נמי קאמר לאיסורא, אלא אליבא דרבנן בעי מיניה ופשיט ליה דלרבנן אסור ומיהו איהו כרבי יהודה סבירא ליה, והילכתא כרבי יהודה. וצריך לפרש שאיבוד ממון מדמי למכשירי אוכל נפש שמתוך שהותר תיקון אוכל נפש הותר כל [הנאת] הנפש, כגון שלא יתעשן הבית שנפשו קצה בו או איבוד אחר כיוצא בו שנפשו עגומה עליו, אבל אם כונתו רק לחוס על הבקעת, שהוא הפסד מועט ואין נפש איש קצה עליו ועגומה על הפסד כזה אסור. וכל שכן אם בשביל שלא תתעשן הקדירה שהוא ממש אוכל נפש שמותר אף לרבנן, ולא כפירוש רש"י שפירש דמעישון קדירה פריך ליה. ואפילו בשבת מצינו שהקילו לומר שכל המכבה אינו מפסיד. ומיהו משום עישון גרידא לא התירו לומר לגוי וכל שכן לישראל עצמו. ויש מרבותינו שאמרו הא דמשמע הכא שבשבת אסור לכבות היכא דליכא סכנת נפשות, וכן בפ' כל כתבי דמשמע לאיסור בכמה דוכתי התם, שהרי רק להציל כתבי קודש או שאר מילי דמפרשינן התם שרי, אבל לא לכבות, כל הני אליבא דר' יהודה נינהו, אבל אנן דקיימא לן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה [שרי], שאילו היה מוכן לעשות פחמין (ו)זה היה חיוב דאורייתא, אבל לחוס על ממונו לא הוי צריכה לגופה, והילכך שרי אפילו בשבת, דהוי כמו מפיס מורסא דלרבי שמעון שרי משום צערא, כדאיתא בפרק האורג ובפרק שמונה שרצים. ולא מילתא היא, דמפיס מורסא צערא דגופא הוא. ולא דמי נמי להא דשמואל מכבין גחלת של מתכת בשביל שלא יזוקו בה רבים, דאדרבה לסיפא דמילתא דמי טפי דמסיים אבל לא גחלת של עץ. ועוד כמו שהוכיח אבא מורי לאיסורא, דהא רבי יוסי סבירא ליה [כרבי שמעון] לדברי רבי יוחנן בפרק במה מדליקין אהך דרבי יוסי פוטר בכולם וכו', ואפילו הכי קאמר רבי יוסי בפרק כל כתבי דאפילו גורם כבוי אסור, כדמפרש טעמא מתוך שאדם בהול על ממונו אי (לא) שרית ליה אתי לכבויי. ותו דקאמר רבי יוסי התם לעולם מצילין מזון שלש סעודות, משמע טפי לא וכל שכן דהכבוי אסור. ונראין דברי אבא מרי. וכן יש לומר נמי הא דמסקינן דלתחלת אוכלא ורירא ודמעתא ודיצה ורמי שרי למיכחל עיניו אפילו בשבתא דסכנה היא אבל בסוף אוכלא ובפצוחי עינא בשבתא אסור וביומא טבא שרי לרבי יהודה, דנפשו עגומה וקצה באוכל, וכדאמרינן בפרק יום כפורים האי מאן דאית ליה סעודתא לא ליכליה אלא ביממא, ולרבנן אסור, והיינו דפריך ליה מאין מכבין את הבקעת וכו'. אמימר שרי למיכחל עינא מגוי בשבתא, ומסקנא דאפילו עמיץ ופתח שרי דמסייע אין בו ממש וכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה.
